הרופא העלים את סיכוני הניתוח ונמצא אחראי

רשלנות רפואית בניתוח להארכת איבר המין

תמצית הסקירה: בית משפט השלום בירושלים קבע כי רופא שהעלים מהמטופל לפני הניתוח סיכונים שעלולים להיגרם מהניתוח, ושביצע בפועל ניתוח שונה ממה שהוסכם עליו והותיר בו נזקים, אחראי ברשלנות רפואית, בהפרת חובה חקוקה, בפגיעה באוטונומיה ואף בתקיפה. כן קבע ביהמ"ש כי אף המרפאה במסגרתה התבצע הניתוח אחראית לנזקי המטופל.

איבר המין הגברי היה מאז ומתמיד סמל לגבריות. מום או פגיעה בו נחשבים לא רק לפגיעה פיזית, אלא לפגיעה נפשית חמורה. לא מעטים הגברים הסבורים כי איבר מינם אינו עומד בסטנדרט הגברי ופונים לניתוחים להארכת הפין או לעיבויו. ניתוחים אלה עולים הון רב, ולא מעטים הרופאים המנתחים שיעלימו את הסיכוי לנזקים העלולים להיגרם מהניתוח מחשש שלא יוכלו לגרוף לכיסם הון עתק.

התובע, בן 27 בעת האירוע נותח בידי הנתבע שהוא רופא אורולוג בניתוח שמטרתו הארכת הפין ועיבויו. פנייתו לרופא הייתה בעקבות מודעות ענק שראה בעיתונים בנושא זה. תחילה הוא שוחח עם פקידת המכירות של המרפאה, ולאחר מכן עם הרופא המנתח אליו הפנתה אותו, והרופא הסביר לו על מהות הניתוח והציג לפניו תמונות של איברי מין שניתח בהצלחה. התובע חתם על טפסי הסכמה לניתוח ונותח. אחרי הניתוח הוא נדהם לגלות כי לא רק שאיברו לא שופר אלא הוא עוות מאוד, ונותרו לו נזקים קשים.

  

   

הוא תבע את הרופא והמרפאה בה עובד הרופא בגין רשלנות רפואית בטיפולם בו. הוא צירף חוות דעת רפואיות לפיהן איבר מינו עוות, נותרו בו צלקות, ציסטות וגושים קשים לכל אורכו, ואף סטייה של האשך והאיבר עצמו, ונקבעו לו בגינם 40% נכות. נוסף לרשלנות הרפואית הוא תבע אותם בהפרת חובה חקוקה, הפרה של חוק זכויות החולה, מאחר שלא יידעו אותו בדבר הסיכונים הכרוכים בניתוח ובסיכויי הצלחתו. המסמכים עליהם נדרש לחתום היו כללים, לא מפורטים ללא ציון הסיכונים והסיכויים. עקב ניתוחו ללא הסכמה תבע אותם גם בפגיעה באוטונומייה שלו ובתקיפה שנובעת אף מהעובדה שהניתוח שבוצע בו היה שונה ממה שסוכם לפני הניתוח. כמו כן טען לנזק נפשי, המתבטא לפי חוו"ד פסיכיאטרית שהציג, בכך שהוא עסוק באופן כפייתי בתוצאות הניתוח ובעוול שנגרם לו. לדברי המומחה מטעמו, היות והניתוח רגיש במיוחד, היה על הנתבעים, להשיג הערכה פסיכולוגית של התובע לפני הניתוח. 

מנגד הנתבעים טענו כי לא הייתה התרשלות בהתנהלותם, והסיבוכים כתוצאה מהניתוח הם תוצאות ידועות עקב הניתוח והוצגו לפני התובע לפני הניתוח. עצם חתימת התובע על שני טפסי הסכמה לניתוח מוכיחים כי הוא נתן הסכמה מדעת לניתוח. בחוות הדעת שהציגו נכתב כי לתובע ניתנו הסברים מפורטים לפני הניתוח, ובטופס ההסכמה עליו חתם צוינו כל הסכנות, שלמרבה הצער התממשו אצל התובע. נכותו הוערכה ב 10% בלבד. מומחה פסיכיאטרי קבע כי הוא לא מצא  בבדיקתו כל הפרעה אישיותית אצלו. המרפאה טענה כי אינה אחראית, וכי התובע לא הוכיח שפנה למרפאה בעקבות הפרסום שפרסמה בעיתונות, ולמעשה הניתוח שעבר התובע היה שונה ממה שהיא פרסמה בעיתון. כן טענה כי העובדה שהמרפאה העמידה לרשות הרופא צוות לסיוע בניתוח אין בה כדי להקים לה חובת זהירות לתובע, ובכל מקרה לא הייתה התרשלות בהתנהלותם.

ביהמ"ש קיבל את חוות הדעת כי לתובע נותרה נכות פיזית מוחשית ואף נכות נפשית, שנובעת מהעובדה הידועה שאיבר המין מבטא את הגבריות, ופגיעה בו מהווה פגיעה נפשית חמורה ביותר.

ביהמ"ש קבע כי קיימת חובת זהירות לא רק בין הרופא והמטופל אלא גם בין המרפאה למטופל. למעשה התובע הגיע למרפאה בעקבות הפרסומים שלה בעיתונות. אחריותה כלפי התובע  היא  ישירה ושילוחית. משנתנה לו המרפאה שירותים רפואיים יש לה אחריות ישירה לטיפול שניתן במסגרתה, וחובתה הייתה לדאוג שלתובע ינתנו כל ההסברים אודות הניתוח כולל הסיכונים אותם צפתה המרפאה מראש. האחריות השילוחית נובעת מכך שהרופא הוא חלק מהמערכת של המרפאה, וביניהם שותפות המתבטאת בשירותים שנתנה לרופא, החל מכך שפרסמה אותו בתקשורת, וכלה בצוות שהעמידה לרשותו. 

ביהמ"ש קבע כי הרופא והמרפאה הפרו את חובת הזהירות בכך שלא  יידעו את התובע על כל סיכוני הניתוח, שלפי חוק זכויות החולה חובת היידוע רחבה במיוחד בניתוחים מבחירה,  ובאי יידועו אודות הסיכונים הם אף הפרו חובה חקוקה של חוק זכויות החולה המחייב מסירת מידע למטופל.

כן קבע ביהמ"ש כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות בכך שלא הפנו את התובע  להערכה פסיכיאטרית לפני הניתוח, דבר שאמנם לא מחויב ע"י משרד הבריאות אך מומלץ מאוד בספרות המקצועית. למרות שיתכן וההערכה לא היתה מגלה את עברו הפסיכיאטרי, אך במקרה כזה לא היתה מוטלת עליהם אחריות.

ביהמ"ש אף קבע כי קיים קשר סיבתי בין הנזק להתרשלות, אין ספק כי התובע לא היה מבצע את הניתוח אילו ידע על הסיכונים שהוסתרו ממנו.

כן קבע ביהמ"ש כי במקרה זה הרופא אף ביצע עוולת תקיפה כלפי החולה, כיוון שהניתוח שבוצע בפועל היה שונה באופן קיצוני מהטיפול עליו הסכים וכיוון שלא נמסרו לו הסיכונים הכרוכים בניתוח.

ביהמ"ש קבע כי התובע זכאי לפיצוי בסך כ- 470,000 ש"ח, ולא קיבל את טענת הנתבעים כי יש להפחית מהפיצוי עקב כך שהתובע לא הקטין את נזקו ולא עבר ניתוח מתקן, כיוון שלאור מיעוט הספרות בנושא לא ידוע מה תוצאות ניתוח כזה.

בחלוקת הפיצוי קבע ביהמ"ש כי האחריות העיקרית מוטלת על הרופא  בהיותו  זה שניתח וברשותו כל המידע, ולכן הוא חייב ב75% מהפיצוי.

תא (י-ם) 17040/00