המטופל עבר ניתוח לא הכרחי ונותר עם מאה אחוזי נכות

אף אחד מאיתנו אינו שש לעבור ניתוח לא כל שכן ניתוח שאינו הכרחי. כל חולה סמוך ובטוח כי אם רופאיו קבעו כי הוא זקוק לניתוח הם הגיעו למסקנה זו על סמך בדיקות מקדמיות ראויות תוך שהם מציגים בפניו את החלופות לטיפול במצבו אם קיימות. נשאלת השאלה, האם במצב בו קבע רופא כי מטופל זקוק לניתוח, ולא נערכו הבדיקות הדרושות לבסס קביעה זו, ואף לא הוצגו בפני המטופל  החלופות לטיפול שונה שאינו ניתוחי, וכתוצאה מן הניתוח נותרו אצל המטופל 100% נכות, ניתן לומר כי הרופא אחראי ברשלנות רפואית?

מעשה ב-ש' אשר עבר בחודש יולי שנת 2003 ניתוח במוח לשם הסרתו של עיוות שהינו מולד בכלי דם הנמצא במוח הקרוי קוורנומה. הוא נותח ע"י ד"ר ס', נוירו כירורג בביה"ח הדסה, אצלו נבדק ש' לראשונה במרפאת בית החולים זמן קצר קודם לכן. ד"ר ס' קבע כי מדובר במצב שהינו מסכן חיים בשל חשש בין היתר לדימומים במוח, וקבע כי ש' חייב לעבור ניתוח. אחרי ביצועו של הניתוח אבחנו הרופאים אצל ש' נזקים מוטוריים וקוגנטיביים קשים, ונותרו אצלו מאה אחוזי נכות. 

טופס ההסכמה זוייף? האמנם?

בגין נזקיו הגישו ש' ואשתו תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופא המנתח ד"ר ס' וכנגד ביה"ח הדסה בו בוצע הניתוח. לטענת התובעים, נזקיו של ש' נגרמו בשל התרשלות הרופא המנתח טרם הניתוח ואף במהלכו ואחריו.

לטענתם התרשלותו בין היתר באה לידי ביטוי באבחנה שגויה של עצם הצורך בביצוע הניתוח, שכן ד"ר ס' לא התייעץ עם מומחים לשם פענוחו של צילום האם. אר. אי. של התובע,  ואף לא ערך בדיקות קודמות נדרשות טרם החליט לנתחו.

בנוסף לטענתם הרופא התרשל בעובדה שלא העניק הסברים על סיכוני הניתוח ועל אופציות אחרות לטיפול שהיו ראויות במקרה זה, ביניהן גישה שמרנית של מעקב ודחיית הניתוח, ויתרה מכך הרופא אף ביצע זיוף של טופסי ההסכמה לביצוע הניתוח, עובדה עליה אין מחלוקת.

זאת ועוד, הרופא התרשל במחדלו לתעד ברשומה הרפואית את ההסברים לניתוח, שלדבריו, העניק להם, את מהלכו של הניתוח ואת האינדיקציות הרפואיות עליהן התבססה החלטתו לבצע ניתוח. לאור נזק ראייתי זה טוענים התובעים יש אף להעביר לנתבעים את נטל הראייה להוכיח היעדרה של התרשלות.  

ההגנה טוענים את ההפך המוחלט! למי יאמין בית המשפט?

מנגד טענו הנתבעים כי התקיימו אינדיקציות חמורות וברורות אשר חייבו את עריכת הניתוח, כך שלא נפלו טעויות בהחלטת הרופא על ביצועו.

בנוסף, לדבריהם, לתובעים הוענקו מלוא ההסברים אודות סיכוני הניתוח שהתבצע אף הוא בהתאם לפרקטיקות המקובלות ברפואה. לבסוף הנתבעים אף דחו את טענות התובעים באשר לנזק ראייתי אשר מצדיק לשיטת התובעים את העברת נטל הראייה אליהם. 

ביהמ"ש קיבל את התביעה. ביהמ"ש קבע כי עת בדק את התובע, הרופא החליט בלא שהתקיימו אינדיקציות רפואיות לדימומים או סכנה אחרת לחיי התובע בשל הקוורנומה, כי עליו לעבור בדחיפות ניתוח, וזאת אף לפני שבחן את תוצאות בדיקת האם.

אר. אי. אליה הופנה התובע. חמור מכך, אף לאחר שבחן את תוצאותיה של בדיקה זו לא התקיימו אינדיקציות לדימומים במוח, ולכן כלל לא ברור על אילו שיקולים התבססה החלטתו באבחנת התובע לפני ביצוע הניתוח. 

פסק הדין של בית המשפט

בנוסף, ביהמ"ש אף קבע כי אכן כטענת התובעים נדרש כי הרופא יוועץ במומחים בנוירו רדיולוגיה לשם פיענוחם של ממצאי צילום האם. אר. אי.

שעבר התובע. ביהמ"ש קבע כי התייעצות זו היתה יכולה להיעשות בקלות, אך משום מה בחר להימנע מכך, וזאת למרות שהיה מודע לחובת הזהירות המוטלת עליו להגיע לאבחון נכון של המצב הבריאותי של התובע, ובכך התרשל. ביהמ"ש ציין גם לנוכח היות מקרהו של התובע מקרה מורכב שאינו ברור ומובהק נדרשה התייעצות עם רופא נוסף בטרם נקבעת ההחלטה על ניתוח כזה.  

ביהמ"ש קבע כי התרשלות הרופא אף באה לידי ביטוי במחדלו לערוך בדיקות שהינן מקדמיות לניתוח מה שהוביל לנזק ראייתי, שכן אילו היו מבוצעות בדיקות לוידוא הצורך בניתוח יתכן שהיה נמנע הצורך בו. ביהמ"ש קבע שאי לכך יועבר הנטל לנתבעים להוכחת טענתם כי הנזק בכל מקרה לא היה ניתן למניעה, גם לו היו מבוצעות בדיקות אלו, אך הם לא עמדו בו. 

לבסוף קבע ביהמ"ש כי הרופא התרשל בביצוע הניתוח ולא יידע את התובעים על אפשרויות טיפוליות אחרות, ואף נהג בפזיזות משלא שקלן. ביהמ"ש ציין כי מחומר הראיות נלמד מפורשות כי הניתוח לא היה האפשרות היחידה, אלא ניתן היה לנהוג בשמרנות ולעקוב אחר מצבו תוך טיפול תרופתי.

מלבד העובדה כי הרופא התרשל כי בחר שלא לנהוג בשיטה השמרנית הרי משמסר הרופא לתובעים באופן שגוי כי הניתוח הינו הכרחי להצלת חיי התובע, והניתוח הוא הפתרון היחיד, הוא הפר את חובת הגילוי כלפי התובע, ולא נתקבלה הסכמה מלאה מצד התובע לביצוע של הניתוח, שכן לא עמדה בפניו מלוא האינפורמציה הדרושה. 

עם זאת נקבע כי הפרת הגילוי במקרה דנן לא עלתה כדי תקיפה, וכן נדחו טענות התובעים להתרשלות במהלך הניתוח ואחריו.  

לתובע נפסק פיצוי בסך של קרוב לשישה מיליון ₪. 

ת"א (י-ם) 6436/04