כידוע מרבית האנשים שונאים בתי חולים ומקווים כי לא יצטרכו להיות מאושפזים. עם זאת כאשר מומלץ לנו להתאשפז רובנו נקבל את המלצת הרופא, אך קיים גם מספר לא מבוטל של אנשים שחרף המלצת הרופא יסרבו לאשפוז. האם במצב בו אדם עזב את בית החולים חרף המלצת הרופאים כי עליו להיות מאושפז, ועקב סירובו נגרמו לו בסוף של דבר נזקים גופניים, ניתן להטיל על הרופאים אחריות בגין רשלנות רפואית?
בימ"ש השלום בראשון לציון קיבל תביעת רשלנות רפואית של מטופל אשר עזב את ביה"ח בניגוד להחלטת הרופאים וסבל נזקים גופניים בשל כך, וקבע כי ביה"ח התרשל בכך שלא נתן הסברים לחולה בדבר הצורך באשפוזו וסיכוני ההימנעות מכך, ובכך שלא הסבירו לו על הצורך לשוב לביה"ח במקרה בו ימשיכו כאביו או יחמירו. עם זאת לתובע יוחס אשם תורם בשיעור חמישים אחוז.
מדוע שוחרר ד' מבית החולים?
מעשה בד' יליד שנת 1947 אשר בחודש מרץ 2003 הובהל לביה"ח וולפסון באמבולנס אחרי שחש בכאבים חזקים בחזהו. בביה"ח אחרי ביצוען של בדיקות החליטו הרופאים לאשפז אותו, אך ד' סירב וחתם על טופסי סירוב לקבלת הטיפול בביה"ח. בצהרי אותו היום הוא שוחרר לביתו עם המלצות לבדיקת סיטי ומבחני מאמץ.
לאחר ששב לביתו המשיך ד' לחוש כאבים בחזהו, שנמשכו ואף התגברו. יומיים לאחר שחרורו מביה"ח הזמינה רעייתו של ד' רופא משירות ביקור רופא אשר בדק את ד' בסביבות ארבע לפנות בוקר, ביצע א.ק.ג, הזריק לו זריקות מסוג וולטרן והורה לו כי יפנה ביה"ח במידה וכאביו לא יעברו עד הבוקר.
בשעה שש בבוקר משלא חלפו כאביו הגיע ד' לביה"ח ברזילי שם עבר צינתור והשתלה של סטנט לאחר שהרופאים אבחנו אצלו אוטם בשריר הלב. חרף הטיפול, התגלו אצל ד' נזקים משמעותיים בשריר הלב, אי ספיקה של הלב מצד שמאל ואף לחץ דם גבוה בריאות.
כנגד מי הוגשה התביעה?
בגין אירועים אלו הגיש ד' תביעת רשלנות רפואית כנגד מדינת ישראל, מעסיקת ביה"ח וולפסון וכנגד השירות ביקור רופא. כנגד ביה"ח ד' טען כי רופאי ביה"ח לא הסבירו לו שאשפוזו חיוני לצורך שלילתה של בעיה בליבו, ואף להפך, צויין בפניו ע"י הרופאים כי מקור כאביו הינו בגב תפוס, ואף צויין במפורש כי בדיקות הלב היו תקינות ונשללו בעיות בליבו, והישארותו בביה"ח למשך יום או יומיים נחוצה לשם השגחה.
התובע אף טען כי שאל אם יוכל תחת הישארות בביה"ח לשכב בביתו, והוא נענה בחיוב ע"י הרופאים שהסבירו לו שבמצב כזה עליו רק לחתום על טופסי השתחררות בניגוד להמלצתם. לבסוף טען ד' שלו היו ניתנים לו הסברים כי אשפוזו נחוץ לצורך שלילתה של בעיה בלב הוא היה בוחר להישאר בביה"ח, ואז היתה מתגלה בעייתו מוקדם, היה ניתן לו טיפול, והיה בכך למנוע את הנזקים שנגרמו לליבו.
כנגד שירות ביקור הרופא טען ד' כי על הרופא שבדק אותו מטעמו היה להפנות אותו באופן מיידי לביה"ח, מה שהיה מצמצם את הנזקים שנגרמו לו.
מנגד טענו הנתבעים כי התנהלותם היתה ללא רבב. ביה"ח הכחיש אף את טענותיו של ד' כאילו נאמר לו בביה"ח כי נשללה בעיה בליבו, וטען כי לד' הוסבר כי אשפוזו דרוש לצורך וידוא מצב ליבו, ומעולם לא נאמר לו כי בעיות כאלו נשללו זה מכבר.
דבר השופט ופסק הדין
ביהמ"ש קיבל את התביעה רק כנגד מדינת ישראל כמעסיקת ביה"ח וולפסון. ביהמ"ש קבע כי כאשר חולים מבקשים להשתחרר בניגוד להמלצות הרופאים על הרופאים חלה החובה לודא את שלומם, או באמצעות פנייה להליך משפטי לכפייתו של האשפוז, או לפעמים מספיק כי הרופא ימסור לחולה את כל האינפורמציה הדרושה לצורך קבלה של החלטה מדעת.
במסגרת אינפורמציה זו יש להעניק לחולה מידע אודות הסיכונים אשר צפויים לו אם ישתחרר בניגוד להמלצתם, ואף להסביר לו מהם הסימפטומים אשר מחייבים את המשך הטיפול ושיבה לביה"ח אם יבחר בכל זאת להשתחרר.
אי לכך במקרה הנוכחי הגם שביהמ"ש דחה את טענות התובע כי צויין בפניו ע"י הרופאים כי נשללו בעיות בליבו, והאשפוז דרוש רק לשם השגחה, הרי ביהמ"ש קבע כי היתה הפרה של חובת הזהירות מצד ביה"ח שלא העניק לד' הסברים בנוגע לסיכוני ההימנעות מאשפוז, ואף לא הוסבר לו ע"י הרופאים מהם הסימפטומים המחייבים את שיבתו לביה"ח.
ביהמ"ש אף קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות ביה"ח לבין הנזק בלבו של התובע, שכן סביר להסיק כי לו היו ניתנים לתובע הסברים מספקים בנוגע לסיכונים שסירוב להתאשפז בניגוד להמלצה הרפואית הוא היה משנה את דעתו ומסכים להיות מאושפז, מה שהיה מונע את הנזקים שהתבטאו בגילויו המאוחר של האוטם בליבו.
עם זאת ביהמ"ש אף קבע כי יש לד' אשם תורם בשיעור של חמישים אחוזים בגרימת נזקיו, שכן בראש ובראשונה סירב לאשפוזו. אמנם לא הוענקו לו מלוא ההסברים, אך היה עליו להבין כי בעזיבה בניגוד להמלצה רפואית טמונים סיכונים.
ביהמ"ש אף ייחס לד' אשם תורם בכך שלאחר ששב לביתו למרות הימשכות כאביו בחר להגיע לביה"ח רק כעבור שלושים ושש שעות, והעדיף אף את הפנייה לביקור רופא.
ביהמ"ש דחה את התביעה כנגד שרות ביקור הרופא, שכן למרות שרופא השירות לא עמד בחובת הזהירות הנאותה משבחר לא להפנות את התובע לביה"ח באופן ישיר חרף הנתונים שהיו לפניו, שד' סירב להתאשפז יומיים קודם, לא הוכח ע"י התובע כי מתקיים קשר סיבתי בין התנהלות לא ראויה זו לנזקיו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה