הרופאים לא איתרו במועד שבר שן בלשונה של התובעת, מה נפסק?

בימ"ש השלום בבאר שבע קבע כי ביה"ח אחראי ברשלנות רפואית בגין נזקים שנגרמו לתובעת היות שרופאת חדר המיון ורופא המשפחה לא אבחנו בזמן כי לתובעת שנפלה ושיניה נשברו נותר שבר שן בלשונה, ועקב כך לא טופלה באופן הראוי, מה שגרם לה לכאבים ולתפקוד לקוי בלשונה.

התובעת בת 17 ביום המקרה, בשנת 2002 נחבלה בלשונה ובשיניה הקדמיות. בחדר המיון של בי"ח סורוקה ד"ר א' שהיתה מתמחה בשנתה הראשונה אבחנה חתך רוחבי בחלק החופשי בלשונה, ושחררה אותה לביתה עם המלצה לשטוף את פיה ולהשתמש במשככי כאבים.

כאביה נמשכו והיא פנתה מספר פעמים במשך חמישה חודשים לד"ר נ', רופא משפחה, והוא חזר על המלצות רופאת המיון. רק לאחר כחמישה חודשים כשכאביה התמשכו ד"ר נ' אבחן כי בלשונה שבר שן והוציאו בניתוח בהרדמה מקומית. מאחר שכאביה נמשכו הפנה אותה ד"ר נ' לבי"ח סורוקה לביצוע צילום רנטגן וליעוץ כירורגי.

שם, במרפאת פה ולסת, צולמה לשונה, והתגלה בה קשיון ללא גוף זר. בוצעה לה פתיחה כירורגית שבמהלכה הוצאה רקמה קשה מלשונה שהעידה על  צלקת.

טענת התובעת בבית המשפט

התובעת תבעה את קופ"ח כמפעילת בי"ח סורוקה וכמעסיקת הרופא ד"ר נ' ברשלנות רפואית שגרמה לה נזקים בלשונה, ביניהם פגיעה נוירולוגית ומגבלות קשות בתפקוד הלשון שפוגעות באיכות חייה ובהנאותיה מהחיים.

לטענתה, הנתבעים לא עשו לה את הבדיקות הדרושות סמוך לנפילתה, כולל רנטגן, וכך לא אובחן במשך חצי שנה כי בלשונה נותר שבר שן כלוא מה שגרם לתהליך דלקתי כרוני שהסב לה את נזקיה.

כמו כן טענה כי הנתבעים התרשלו אף בכך שלא התייעצו עם מומחים, ועקב כך לא אבחנו נכונה את מצבה.

לטענתה, אילו היו מאתרים את שבר השן שחדר ללשונה ניתן היה להוציאו באמצעות טיפול כירורגי מינורי, וכך היו נמנעים ממנה סבלה וכאביה.

מומחה רפואי מטעמה קבע כי הרקמה שנמצאה בלשונה נוצרה עקב דלקת כרונית בלשון שנגרמה מהיוותרות שבר שן בלשון התובעת והעריך את נכותה ב 10%.

טענת הנתבעים "לא היו כשלים בטיפול"- האמנם?

מנגד טענו הנתבעים כי לתובעת ניתנו טיפולים נאותים. מומחה מטעמם קבע כי לא נמצא שום ליקוי בטיפולים שניתנו לתובעת הן בחדר המיון והן לאחר מכן. מאחר שבחדר המיון הלשון היתה נפוחה עקב הנפילה לא ניתן היה למשש אותה, ואף כשבוע לאחר מכן כשהלשון היתה בתהליך ריפוי תקין לא היה מקום לחשוד להיוותרות שבר שן בלשון.

גם בביקוריה אצל ד"ר נ' כחמישה חודשים לאחר מכן לא נראתה בעיה כלשהי. לדבריו, הטיפול בחדר המיון היה ראשוני, ולמעשה האיחור בביצועו של צילום הרנטגן ובאבחון שבר השן בלשון נובע מהתנהלותה של התובעת שלא הגיעה מיידית להמשך טיפול ולא התמידה במעקב, כך שיש לה אשם תורם של 100%.

המומחה אף קבע כי לשונה מתפקדת באופן תקין, וכי אין קשר סיבתי בין נזקי התובעת למעשיהם או למחדליהם של הנתבעים, ולמעשה הצלקת שנותרה בלשון התובעת נגרמה מעצם הנפילה והחתך שנגרם בעטיה, אך לא מהישארות שבר השן בה, כך שאף אם היו מאתרים שבר שן בלשונה בזמן מוקדם יותר לא היתה נמנעת הצלקת.

לדבריו, נכותה מגיעה ל 3% בלבד. עם זאת בחקירתו הנגדית הודה מומחה הנתבעת כי שבר שן כלוא בלשון במשך חודשים עלול לגרום לדלקת כרונית, ואף הודה כי היה על רופאת המיון לצלם את לשונה של התובעת.

ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע כי הטיפול שניתן לתובעת הן בחדר המיון והן מאוחר יותר ע"י ד"ר נ' היה רשלני, ואין לתובעת כל אשם תורם במצבה. 

מה נפסק?

ביהמ"ש קבע כי ההתנהלות הרשלנית העיקרית היא של הרופאה במיון, שלא נתנה לתובעת את הטיפול הנכון והראוי. היא התרשלה כשלא ביצעה צילום רנטגן למרות שהתובעת הגיעה למיון עם חתך עמוק בלשונה, ואף לא המליצה על צילום זה לאחר שחרורה מביה"ח.

בהיותה רק רופאה מתמחה בשנתה הראשונה לא הפנתה את התובעת לרופא בכיר למרות שהיתה מודעת לאפשרות להיוותרות שבר שן בלשון, ויתר על כן שחררה את התובעת לביתה תוך שמפנה אותה לרופא משפחה, אך לא למעקב במרפאת פה ולסת בנימוק שאילו היתה מופנית למעקב בביה"ח היה נוצר עומס יתר על ביה"ח.

ביהמ"ש מתח ביקורת על דבריה אלה של הרופאה והדגיש כי  מול עיניו של הרופא צריכה לעמוד טובתו של החולה ולא טובת המערכת שבה הוא עובד, וכן מתח ביקורת  על התנהלות ביה"ח, שאינו מציב בחדר המיון מומחים אלא מתמחים בשנותיהם הראשונות. 

ביהמ"ש קבע כי גם קופת החולים התרשלה. עליה מוטלת אחריות כבדה לבחון יותר לעומק את מצבה של המטופלת ולהפנותה לבדיקות המתאימות ולמומחים הרלוונטיים. אך הוא לא הפנה את התובעת לצילום רנטגן של לשונה או לרופא מומחה פה ולסת בזמן, אלא הסתפק בתרופות משככות כאבים, ובכך התרשל. 

ביהמ"ש קבע כי קיים קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובעת. אמנם הנתבעים עצמם לא אחראים ברשלנותם לנזק הישיר שנגרם לתובעת כתוצאה מנפילתה,  ואף אם מירב הנזק נגרם מהנפילה, הרי עקב התרשלות שני הנתבעים, גוש הבשר שבלשונה הוצא ממנה רק לאחר שנתיים מנפילתה, ואילו הנתבעים היו פועלים כנדרש מצבה של התובעת לא היה מגיע לחומרה שהגיע, וכך מנעו הנתבעים מהתובעת סיכויים מסוימים להחלים.

ביהמ"ש קבע כי אין בהתנהלות התובעת אשם תורם כיוון שהיא ביצעה את ההוראות שנתנו לה הרופאים, ואין לדרוש ממנה לאבחן כי נותרה בלשונה חתיכת שן, דבר שלא הצליחו כל הרופאים לאבחן במשך שנתיים.

ביהמ"ש פסק על פיצוי בסך 82,500 ₪.