טיפול בחסימת עורקים ברגל של מטופלת לא הוכר כרשלנות רפואית

כאשר אדם מגיע לטיפול בבית חולים הוא מקווה שהוא יקבל את הטיפול המיטבי שיביא לריפויו המלא או לפחות לתוצאות הטובות ביותר האפשריות לגביו. אך לא פעם קורה שהטיפול בבית החולים לא הניב את התוצאות המקווות, והאדם יוצא עם נזקים שלדעתו היו יכולים להימנע לו הטיפול היה שונה או מהיר יותר. האם במקרה כזו ניתן לומר שהייתה רשלנות רפואית מצד בית החולים?

הצורך לצנתור בדחיפות

ס' כבת 47 הגיעה למיון בבי"ח איכילוב עקב כאבים ברגלה השמאלית ובמותן שנמשכו כבר מהיום הקודם. בדיקות מעבדה ובדיקות קליניות שהתבצעו ע"י מומחים שונים הצביעו על חסימה בעורקי רגל שמאל, והיא הופנתה לצנתור באופן דחוף. 

לפני ביצוע הצנתור היא נבדקה ע"י קרדיולוג שאישר כי מבחינה קרדיולוגית הוא מאשר את ביצועו. הצנתור הצביע על חסימה במספר עורקים ברגלה.

בעקבות התוצאות הוחלט לנתחה, ומחצית השעה לפני תחילת הניתוח היא הוחתמה על טופס של הסכמה לניתוח. היא הורדמה, ובניתוח שנמשך כשעתיים וחצי הוצאו קרישים ישנים ואף טריים מעורקיה.

לאחר הניתוח בוצע צנתור נוסף שהצביע על תקינות העורקים ועל זרימת דם טובה. לאחר הניתוח התובעת הועברה למחלקה וטופלה בנוגדי קרישה.

שלב ההחמרה

במשך הלילה אחרי הניתוח התובעת חשה כאבים חזקים ביותר ברגלה שפחתו בבוקר. הבדיקות בבוקר הראו זרימת דמה טובה. אך ביום המחרת שוב חלה החמרה ברגלה, ובוצע לה צנתור נוסף שהדגים חסימה חוזרת, לפיכך התובעת הועברה לניתוח שני, שאף לפניו הוחתמה על טופס הסכמתה לניתוח.

בניתוח זה מצאו קרע בעורק של הירך שנוצר מהצנתר בניתוח הראשון וקרישים טריים. גם לאחר ניתוח זה התובעת טופלה בנוגדי קרישה.  מספר ימים אחרי הניתוח השני נוצר לה זיהום במפשעה, בירך ובשוק והיא טופלה באנטיביוטיקה.

חמישה ימים אחרי הניתוח נעשו שינויים איסכמיים במספר אצבעות רגלה שנותחה, והם גרמו לה כאבים עזים ביותר. הומלץ בפניה ע"י שני רופאים לעבור קטיעה מתחת לברך, אך היא בחרה בהמלצת רופא אחר לעבור קטיעה רק של האצבעות הנימקיות בתוספת טיפול תרופתי לוריד. לאחר כחמישה שבועות מהניתוח השני היא שוחררה לביתה.

המטופלת לא הסכימה לניתוח- האמנם?

התובעת תבעה את ביה"ח ברשלנות רפואית עקב ביצוע שני הניתוחים בה ללא הסכמה מדעת, כשהוחתמה על טופס ההסכמה בחופזה, כשהיא במצב של לחץ וללא שניתנו לה הסברים, ואף ללא שאפשרו לה לקרוא בעיון את הטופס.  

כן תבעה את בית החולים עקב רשלנות בטיפול, שהתבטא בכך שלא נתנו לה תרופה  נוגדת קרישה עוד לפני הניתוח הראשון על מנת שימנעו את הקרישים בהמשך, וכן עקב כך שהשתהו בניתוח הראשון ואף בשני, מה שהוביל לנזקיה. 

לטענתה ניתן היה לנתחה מיד בהגיעה למיון על סמך ממצאי הבדיקה הקלינית שכבר היא אבחנה  את החסימה בעורקיה. לפי חוות דעת מומחים מטעמה איחור בטיפול גורם לחסימות בעורקים לא ראשיים ולקרישים, מה שעלול לגרום לנמק הרקמות ולפגיעה בעצבי הרגל. 

הנתבעת הכחישה את טענת הרשלנות הרפואית. בהתייחס לטענתה הראשונה של התובעת על אי הסכמתה לניתוחים טענה כי אמנם הרופאים שהחתימו את התובעת על טפסי הסכמתה לניתוח אינם זוכרים את פרטי ההחתמה, אך הנוהג הוא להסביר למנותח את מהות ההליך וסיכוניו ודרכים חילופיות. כן טענו כי לא היתה רשלנות בטיפול, ואף לא היה שיהוי בביצוע הצנתור ובביצוע הניתוחים.

התביעה נדחתה- מדוע?

ביהמ"ש קבע דחה את טענת התובעת כי נותחה בשני הניתוחים ללא הסכמתה מדעת. הניתוחים שבוצעו בתובעת היו דחופים, ועל כך אין התובעת חולקת, כיוון שהיא סבלה מכאבים עזים, ובמצב כזה התובעת כלל לא היתה יכולה להיות קשובה להסבר ארוך, מה עוד שלמעשה לא הייתה כל אופציה לטיפול אחר  בה.  לא יעלה על הדעת שהניתוח יידחה כדי לתת לה הסבר ארוך ומפורט.

ביהמ"ש דחה אף את טענתה בדבר הרשלנות הרפואית עקב אי מתן תרופה נוגדת קרישה כבר לפני הניתוח הראשון  וקבע כי לפי המומחים כאשר ניתוח מבוצע בהרדמה אפידוראלית, כפי שהיה אצל התובעת, לא נהוג לתת טיפול בנוגדי קרישה לפני הניתוח, אלא רק לאחריו.

כן דחה ביהמ"ש את טענתה על שיהוי בטיפול בה הן בצנתור והן בניתוחים. הצנתור בוצע כשעתיים וחצי מהגיעה למיון שזהו זמן סביר בהחלט  עקב מצבה הכללי של התובעת והתרופות שהיא נטלה, שחייבו בדיקות קפדניות ועקב הנסיבות האובייקטיביות בבי"ח ציבורי, שבעטיין עובר זמן עד בדיקת רופא מקצועי, או עד ביצוע בדיקות.

גם ביצוע הניתוח הראשון  היה, לפי ביהמ"ש, ללא השתהות לאור הנתונים האישים של התובעת שחייבו בדיקות לפני ביצוע טיפול פולשני כזה ולאור העומס במיון. אף בניתוח השני, קבע ביהמ"ש לא היה שיהוי לא סביר לאור הממצאים הרפואיים לאחר הניתוח הראשון. 

בשולי הדברים, חשוב להבהיר את עמדתנו, כי בניגוד לדברי השופטת, גם אדם שסובל מכאבים עזים זכאי לקבל הסברים ארוכים טרם ניתוח, ואין לשלול ממנו את זכות האוטונומיה על גופו, גם אם הניתוח הוא האפשרות היחידה.

עם זאת במקרה הנוכחי ניכר כי חוסר תום לב אפיין את התובעת בטענתה זו שכן, מחד גיסא היא טוענת כי הניתוחים השתהו, והיה מקום לבצעם מוקדם בהרבה, ולא חולקת כי נזקקה להם, אך מאידך גיסא היא טוענת כי לא קיבלה הסברים מספקים אודות הניתוחים,  מה שללא כל ספק היה משהה עוד יותר את הניתוחים. מכאן הרושם שמתקבל הוא שהתובעת ניסתה להיאחז בטענה תיאורטית נכונה לפגיעה באוטונומיה, אך במקרה שלה היתה בעוכריה.

המסר הוא שלעיתים לא נכון לירות חצים לכל הכיוונים ויש לבחון את עילת התביעה והטענה עליה היא מתבססת, טרם הגשת התביעה.